יש רגעים בהורות שמצליחים לערער גם הורים רגועים ומנוסים. אחד מהם, הוא הרגע שבו נדמה שהילד “חוזר אחורה”. ילד שכבר נגמל מבקש שוב טיטול, ילדה שישנה לילה שלם מתחילה להתעורר שוב ושוב,
ילד שהיה עצמאי יותר הופך תלותי, בוכה יותר או מתקשה להיפרד.
במצבים כאלה, הורים רבים מרגישים בלבול ולעיתים גם תסכול. משהו שכבר הצלחנו בו פתאום מתערער, ונוצרת תחושה שהכול מתחיל מחדש. אבל דווקא כאן, חשוב להבין נקודה משמעותית מאוד בהתפתחות ילדים: התפתחות איננה קו ישר. ילדים לא מתקדמים בצורה רציפה ומושלמת. יש קפיצות קדימה, יש עצירות, ולעיתים יש גם נסיגה זמנית. במקרים רבים, אותה “חזרה אחורה” היא בכלל חלק מתהליך הסתגלות טבעי של מערכת העצבים והעולם הרגשי.
רגרסיה היא מצב שבו ילד חוזר באופן זמני להתנהגות שאפיינה שלב מוקדם יותר בהתפתחות שלו.
זה יכול להתבטא בתחומים שונים:
חשוב להבין שרגרסיה אינה בהכרח סימן לבעיה. במקרים רבים, היא דווקא הדרך של הילד להתמודד עם שינוי, עומס או חוסר ודאות. המוח הצעיר עדיין נמצא בתהליך בנייה והתארגנות. כאשר יש עומס רגשי או שינוי משמעותי, הילד “חוזר” לדפוסים מוכרים שמספקים לו תחושת ביטחון.
אחד הדברים המעניינים בהתפתחות ילדים הוא שהרבה פעמים רגרסיה מופיעה דווקא סביב תקופות של גדילה או שינוי.
זה יכול לקרות אחרי:
גם שינויים שנראים למבוגרים חיוביים, יכולים להרגיש גדולים מאוד לילדים קטנים. עבור ילד בגיל הרך, העולם נשען במידה רבה על צפיות והרגלים. כאשר משהו משתנה, גם אם השינוי טוב, מערכת העצבים מגיבה. הפסיכואנליטיקאי Donald Winnicott תיאר כיצד ילדים זקוקים לסביבה “מחזיקה”, כלומר למציאות יציבה שמאפשרת להם להתפתח בביטחון. כאשר המציאות מרגישה פחות יציבה, הילד עשוי לחפש מחדש את המקום הבטוח והמוכר.
כי הורים נוטים לפרש התקדמות בצורה ליניארית. כאשר ילד נגמל, ההורה מרגיש שהגענו לשלב חדש.
כאשר יש נסיגה, נוצרת תחושת כישלון או פחד שמשהו “נהרס”. אבל חשוב להבין, ילדים לא עובדים כמו מערכת מחשב. הם בני אדם בתהליך התפתחותי מורכב, ממש כמונו. גם לנו לעיתים יש מצבי רוח והתנהגויות שונות ממה שמצופה מאיתנו, ההבדל המרכזי בינינו לבין הילדים, שאנחנו לרוב מבינים את המשמעות של התנהגותנו לטווח הארוך והילדים עוד לא שם.
דווקא הידיעה שרגרסיה יכולה להיות חלק טבעי מהתפתחות, מאפשרת להורה להגיב בצורה רגועה יותר. והתגובה הזו משמעותית מאוד, משום שילדים מושפעים לא רק מהאירוע עצמו, אלא גם מהאופן שבו המבוגרים סביבם מגיבים אליו. כאשר ההורה נבהל מאוד, לוחץ או מגיב בכעס, הילד מרגיש שהקושי שלו “גדול מדי”.כאשר ההורה נשאר יציב ומבין, הילד מקבל מסר שהמצב ניתן להתמודדות.
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שהילד “עושה דווקא”.אבל ברוב המקרים, רגרסיה איננה התנהגות מחושבת. היא ביטוי למצוקה, עומס או צורך רגשי. ילד שחוזר להרטיב לא בוחר בכך כדי לעצבן את ההורה.
ילדה שמתחילה שוב לבקש ידיים לא “מפונקת”. מערכת העצבים שלהם פשוט מאותתת שקשה להם.במובן הזה, ההתנהגות היא סימפטום, לא הבעיה עצמה.
התגובה ההורית לא אמורה להיות מושלמת, אלא יציבה ומווסתת. כדאי לנסות לראות מעבר להתנהגות עצמה, ולשאול: מה הילד אולי מנסה להגיד דרך ההתנהגות? במקום להילחם בנסיגה, עדיף לייצר תחושת ביטחון.
ילדים זקוקים בתקופות כאלה בעיקר לדברים האלו:
כאשר הילד מרגיש שהמבוגר “מחזיק” את הסיטואציה, מערכת העצבים שלו מתחילה להירגע בהדרגה.
כי רגרסיה לא נובעת מחוסר ידע, אלא מעומס רגשי. הילד בדרך כלל כבר יודע מה מצופה ממנו. הקושי הוא לא בהבנה, אלא ביכולת. כאשר מגיבים בכעס או בענישה, נוסיף עוד לחץ למערכת שגם כך מתקשה להתמודד. במקרים רבים, דווקא ההפחתה בלחץ מאפשרת לילד לחזור למסלול בצורה טבעית יותר.
זו נקודה רגישה, אבל חשובה. ילדים קולטים מתחים בצורה עמוקה מאוד. גם אם לא מדברים על הכול לידם, הם מרגישים שינויים באווירה, בעומס, במתח ובזמינות הרגשית של המבוגרים. בתקופות מורכבות, גם ההורה עצמו עייף יותר, לחוץ יותר או פחות פנוי רגשית. הילד מגיב לא רק למה שקורה לו, אלא גם למה שקורה סביבו. זו לא אשמה הורית, אלא חלק מהמערכת המשפחתית.
ברוב המקרים, רגרסיה חולפת בהדרגה כאשר הילד מקבל יציבות ותמיכה.
אבל יש מצבים שבהם כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
למשל כאשר הרגרסיה משמעותית מאוד, היא נמשכת לאורך זמן, יש נסיגה בתחומים רבים במקביל, הילד נראה במצוקה מתמשכת, יש פגיעה בתפקוד בגן או בבית. המטרה איננה “להדביק תווית”, אלא להבין מה הילד צריך.
רגרסיות בילדות הן הרבה יותר נפוצות ממה שנדמה.
אבל הרבה הורים נשארים עם התחושה שהם היחידים שמתמודדים עם זה.
דווקא כאן יש חשיבות גדולה לשיח פתוח סביב הורות, להתייעצות ולתחושת שייכות.
כאשר הורים נפגשים במסגרת של קהילות, יוזמות כמו רשת אשקלון או פעילויות של קהילות באשקלון, מתאפשר מקום שבו אפשר לדבר גם על הקשיים, לא רק על ההצלחות. התחושה שלא צריך להיות “הורה מושלם” כדי להיות הורה טוב, מורידה לחץ מהמשפחה כולה.
אחד הדברים המעניינים בהתפתחות ילדים הוא שלפעמים, דווקא לפני קפיצה התפתחותית, מגיעה תקופה של חוסר יציבות. המוח מתארגן מחדש. הילד מתמודד עם יכולות חדשות, רגשות חדשים ושינויים פנימיים.במובן הזה, רגרסיה היא לפעמים לא חזרה אחורה, אלא חלק מתהליך של התקדמות.
כאשר ילד “חוזר אחורה”, זה לא אומר שהתהליך נכשל. זה בדרך כלל אומר שהוא זקוק לעוד זמן, עוד ביטחון ועוד הכלה. התגובה ההורית לא צריכה להיות מושלמת. היא צריכה להיות מספיק יציבה כדי לאפשר לילד לעבור את התקופה הזו בתחושת ביטחון. ילדים גדלים דרך קשר. וכאשר הם מרגישים שיש מי שמבין אותם גם ברגעים המורכבים, הם מצליחים לחזור בהדרגה למסלול ההתפתחותי שלהם.
