אחד הדברים הכואבים ביותר עבור הורים הוא לראות את הילד שלהם מרגיש לבד.
בגיל ההתבגרות, כאשר העולם החברתי הופך למרכזי כל כך, תחושת דחייה, בדידות או חרם עלולות להשפיע בעוצמה גדולה במיוחד. לעיתים מדובר במשהו גלוי וברור, כמו חרם כיתתי או נידוי ברשתות החברתיות.

אחת התלונות הנפוצות ביותר של הורים למתבגרים היא התחושה שהם “מחזיקים את כל הבית על הכתפיים”. הם מזכירים, מבקשים, בודקים, מסדרים, דואגים, ולעיתים מרגישים שאם הם לא יהיו אחראים על הכל – שום דבר לא יקרה. החדר נשאר מבולגן, משימות לימודיות נדחות לרגע האחרון, התחייבויות נשכחות, ולעיתים אפילו פעולות בסיסיות דורשות אינסוף תזכורות.

נדמה שכמעט כל בית עם מתבגרים מכיר את הוויכוח הזה.עוד כמה דקות בטלפון, עוד סרטון, עוד משחק,  עוד גלילה אינסופית ברשתות החברתיות. עבור הורים רבים, המסכים הפכו לאחד ממוקדי המתח המרכזיים בבית. מצד אחד, ברור לחלוטין שהעולם הדיגיטלי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של בני הנוער.

אחת התחושות המורכבות ביותר עבור הורים למתבגרים היא התחושה שהילד “נסגר”.
אם בעבר השיחות היו טבעיות וזורמות, בגיל ההתבגרות הורים רבים מגלים שהתשובות מתקצרות, השיתוף מצטמצם, ולעיתים נדמה שכל ניסיון להתקרב רק מרחיק יותר. עבור חלק מההורים, השינוי הזה מעורר דאגה אמיתית.

הורות למתבגרים היא אחת התקופות המורכבות ביותר בחיי המשפחה.
ילד שפעם שיתף כמעט בכל דבר, מתחיל להסתגר יותר, לחפש פרטיות, ולעיתים גם להתרחק. שיחות שהיו פשוטות הופכות לרגישות, ולעיתים נדמה שכל הערה קטנה עלולה להפוך לוויכוח.